הגיד קרוי על שם אכילס, על פי המיתולגיה היוונית היה בנם של פלאוס והנימפה תטיס, שבמטרה להופכו לבן אלמוות ולגונן עליו, טבלה אותו כשנולד במי נהר הסטיקס, כך שאלו יגנו על גופו מכל פגע, כיוון שחששה לחייו. אולם עקבו של אכילס אותו החזיקה אימו לא הוטבל ונותר פגיע, ובאביב ימיו נהרג מחץ שפגע בעקבו.

 

גיד אכילס מאגד שלושה שרירים:

1. ראש פנימי של התאומים  (medial head of Gastroqnemius)

2. ראש חיצוני של התאומים  (lateral head of Gastroqnemius)

3. שריר הסולאוס (Soleus)

שני הראשים של שריר התאומים (Gastroqnemius) נאחזים ויוצאים מהקונדילים הפמורלים האחוריים (עצם הירך), ושריר הסולאוס יוצא מהאספקט האחורי של עצמות השוק, הטיביה והפיבולה (Tibia, Fibula).

 

שריר התאומים חוצה שלושה מפרקים:

1. מפרק הברך (Knee joint)

2. מפרק הקרסול (Talo-Crural Joint)

3. מפרק הסאב-טאלר (Sub-Talar joint)

התפקוד של המפרקים הללו והשרירים השונים שעובדים על המפרקים הללו יכולים להשפיע על העומסים והמתחים שעובדים על גיד אכילס. הסולאוס לא עובר דרך הברך, הוא שריר בי-ארטיקולארי (עובר דרך שני מפרקים).

גיד אכילס נאחז אל השליש העליון אחורי של עצם הקלקנאוס (Calcaneus), וישנם סיבים שממשיכים רחוק יותר ומתחברים לסיבים של הפאסיה הפלנטרית, בחלקו הפלנטרי של הקלקנאוס.

אספקת הדם אל הגיד אינה טובה, ונמצא שהאזור הדל ביותר באספקת דם הוא בין 2-6 ס"מ מעל לחיבור הגיד אל הקלקנאוס.

 

מה קורה לגיד ?

 

גיד אכילס מאפשר לנו להתרומם על קצות האצבעות, ולדחוף את הרגל מהקרקע (push off). הגיד אם כן הכרחי לנו לעמידה, הליכה, ריצה , וקפיצה. כאב בגיד אכילס מאוד שכיח בקרב ספורטאים מקצוענים וחובבים, אבל לא רק, גם בקרב אנשים לא פעילים עלול להתפתח כאב בגיד אכילס. זו פציעה שנובעת כתוצאה מעומס יתר על הגיד. גיד אכילס עומד בעומסים גדולים מאוד שעשויים להגיע לעד 12 פעמים משקל הגוף במהלך ריצת ספרינט אצל ספורטאים מקצוענים. 

לרוב הכאב יופיע בחלק האמצעי של הגיד, ולפעמים באזור חיבור הגיד עם עצם הקלקנאוס. הטנדינופתיה היא פגיעה בעלת אופי ניווני ולא דלקתי כפי שנהוג לחשוב, מדובר בכישלון של תהליך הריפוי הטבעי. ישנם 4 שינויים היסטופתולוגיים עיקריים שקורים לגיד:

1. עלייה במספר התאים

2. עלייה ב- ground substance - חומר ג'לטינוזי חסר צבע וצורה, אשר ממלא את החלל הבין תאי ובין סיבי

3. חוסר סדירות של סיבי הקולגן

4. נאו-וסקולריזציה (Neovascularisation)

 

 

מהם גורמי הסיכון להתפתחות טנדינופתיה של גיד אכילס ?

 

עומסים ומאמצים חוזרנייים על הגיד עלולים להוביל לפציעות קטנות (מיקרו-קרעים) על גבי הגיד. במקרה שלא ניתן זמן מנוחה מספיק לגיד בכדי להחלים או במקרה שיש בעיה בריפוי הגיד יהפוך פגיע וכואב.

טנדינופתיה של גיד אכילס יכולה להופיע אצל ספורטאים מקצוענים, אבל היא שכיחה הרבה יותר אצל הספורטאים החובבנים ובעיקר אצל רצים שהעלו את עומס האימונים (זמן/ אינטנסיביות של הריצה)

​ישנם מספר גורמים שיכולים להשפיע על התפתחות של תהליך הטנדינופתיה בגיד אכילס:

• העלאה לא מבוקרת של עומס האימונים (אימוני ריצה בעליות/ משך הריצה/ מהירות הריצה)

• התעלמות מכאב בגיד אכילס בשלב מוקדם, והמשך ריצה ואימונים הוא הגורם המשמעותי ביותר בהתפתחות של טנדינופתיה כרונית של הגיד

• הנעלה לא טובה

• קיצור שרירים - בעיקר של שרירי הסובך (תאומים + סולאוס) ושרירי הירך האחוריים (המסטרינג)

 

מהו הטיפול בטנדינופתיה של גיד אכילס ?

 

הטיפול הפיזיותרפי בטנדינופתיה של גיד אכילס מוכוון לפתרון הגורמים לעומס היתר על הגיד:

• עומס בעיקבות תוכנית האימונים

• עומס בעיקבות ביומכניקה לקויה

הטיפול כולל:

• מנוחה/ מנוחה יחסית

• טיפול מנואלי לשיפור טווחי תנועה וחלוקה מאוזנת של העומסים

• חבישת קינזיו/ חבישה קשיחה להורדת עומס

• דיקור מערבי

• אלקטרותרפיה

• תוכנית תרגילים אקסנטרים